Peah
Daf 15b
משנה: הָאִימָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַייָבוֹת בְּפֵיאָה. רִבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיֶּרֶק רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר פֵּיאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
Traduction
Les oignons mères (contenant les semences) sont susceptibles de l’obligation de la pea. R. Yossé les en dispense (à cause de leur peu de durée). Quand aux plants d’oignons, qui se trouvent situés entre les champs de verdure (176)''Talmud babli, (Hulin 134a); (Nida 50a).'', ils sont soumis chacun séparément à la pea, selon R. Yossé; mais d’après les autres sages, un seul prélèvement suffit pour tout.
Pnei Moshe non traduit
מתני' האמהות של בצלים. הן הבצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע וטעמ' דת''ק דמחייב דמ''מ מכניסן לקיום הוא ואע''פ שאינן אלא המועט מהבצלים כדמפרש בגמ' ואין הלכה כר' יוסי:
מלבנות הבצלים שבין הירק וכו'. קסבר ר' יוסי דירק בין הבצלים מפסיק הוא כזרע אחר לפי שאין דרך בנ''א להיות מכניס בצלים בין הירק כדקאמר טעמא בריש פרקין ואין הלכה כר' יוסי:
משנה: הָאַחִים שֶׁחָֽלְקוּ נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵיאוֹת. חָֽזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה אַחַת. שְׁנַיִם שֶׁלָּֽקְחוּ אֶת הֵאִילָן נוֹתְנִין פֵּיאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ זֶה נוֹתֵן פֵּיאָה לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן פֵּיאָה לְעַצְמוֹ.
Traduction
Lorsque des frères ont partagé leur héritage, ils donnent chacun la pea. Lorsqu’ils s’associent, ils n’en donnent qu’une. Si deux personnes ont acheté un arbre en commun ils n’en donnent la pea qu’une fois; si chacun a pris pour lui un côté seul, chacun donnera aussi la pea.
Pnei Moshe non traduit
מתני' האחין שחלקו נותנין שתי פאות. אע''ג דהתבואה גדלה בתחלה ונעשית קמה כשהיו בשותפות מ''מ הואיל ועכשיו חלוקין הן אחר שעת קצירה אזלינן וכאו''א נותן פאה לחלקו:
חזרו ונשתתפו. קודם הקצירה נותנין פאה אחת:
לקח זה צפונו וזה דרומו. אע''ג דאילן אחד הוא כיון שמתחל' לקח כל א' במקום מסוים לעצמו ולא היו שותפין מעולם צריך כל א' ליתן פאה לעצמו:
הלכה: רַב אָמַר פורגרה וּשְׁמוּאֵל אָמַר צוּמְחָתָא.
Traduction
Selon Rav, on comprend par oignons-mères des paragaudae (177)Littéralement: des couvertures, ou plutôt des objets couverts. Voir Note supplémentaire, après la Préface. (ceux qui restent en terre pour les semailles); selon Samuel ce sont les htjmwx, ceux dont les racines restent enfouies en partie et repoussent plus tard.
Pnei Moshe non traduit
גמ' פורגרה. מל' תמורה ולא ימיר אותו תרגום ירושלמי ולא יפרג יתיה. כלומר שמניחין אותן בקרקע והן מביאין תמורתן.
ושמואל אמר צומחתה. והיינו הך ולא פליגי אלא בלישנא בעלמא שכשמניחין אותן בקרקע הן מתי דלין וצומחין הזרע:
הלכה: קָצַר חֲצִי שָׂדֶה בְשוּתְפוּת וְחָֽלְקוּ אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִשֶּׁלּוֹ לֹא בִתְחִילָּה וְלֹא בְסוֹף. חָֽזְרוּ וְחָֽלְקוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְקָֽצְרוּ חֲצִי שָׂדֶה בְשׁוּתְפוּת וְחָֽלְקוּ מַפְרִישׁ שֶׁבְּסוֹף עַל חֲבֵירוֹ שֶׁבְּסוֹף. אֲבָל לֹא מִשֶׁלּוֹ שֶׁבִּתְחִילָּה עַל חֲבֵירוֹ שֶׁבִּתְחִילָּה.
Traduction
S’ils ont moissonné la moitié du champ qu’ils possédaient en association et qu’après avoir rompu l’association ils sont partagé le restant en deux (la partie non moissonnée), on ne peut pas prélever la pea d’une part pour l’autre, ni du commencement (de ce qui a été coupé lorsque l’association subsistait encore) pour la suite ni à plus forte raison de la fin (de ce qui est coupé lorsqu’elle n’existe plus) pour la première partie (179)''Le rabbin Elie Wilna, dans son commentaire Schnôth Eliahou, expose clairement la dite hypothèse. La première moitié comprend la partie coupée outre la Section A, formant l'objet de l'association primitive: pour la 2ème moitié, ou partie B, l'association a eu lieu plus tard; enfin on entend par milieu la section A de la 1ère moitié qui était encore intacte au moment de conclure l'extension de l'association.''. Si ensuite ils ont renoncé à l’association pour la seconde moitié et qu’ils ont récolté le reste, on peut prélever la pea d’une part sur l’autre, pour la 2ème moitié (en association), mais on ne peut le faire pour la première moitié (pour laquelle l’association n’existe plus).
Pnei Moshe non traduit
גמ' קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו. ונטל אחד את הקציר ואחד נטל את הקמה:
אינו מפריש משלו. זה שנטל את הקציר אינו צריך להפריש פאה מחלק שלו לא בתחלה כשנטל חלקו ולא בסוף בשכילה חבירו חלק הקמה שלו מפני שבשעה שחלקו הניח זה חובת הפאה של השדה בקמה ואף כשקצר זה אח''כ חלק הקמה חיוב הפאה עליו ולא על זה שנטל בתחלה את חלק הקציר:
חזרו וחלקו ונשתתפו. כלומר שחזרו וחלקו ביניהם לחלק הקציר בשותפות וחזרו ונשתתפו גם על חצי הקמה:
וקצרו. חצי השדה בשותפות וחלקו וקצרו אותה הקמה של חצי השדה בשותפות וחלקו ביניהם.
אינו מפריש אלא שבסוף על חבירו שבסוף. כצ''ל ובספרי הדפוס חסר תי' אלא כלומר אינו צריך להפריש אלא מחצי השדה הנשאר בקמה וכשחזרו ונשתתפו בה מפריש פאה אחת מחלק אחד על חלק חבירו מאותה חצי השדה שנקצרה בסוף בלבד:
אבל לא משלו שבתחלה על חבירו שבתחלה. אבל לא מחלק חצי השדה שנקצרה בתחלה ואע''פ שיש עכשיו גם לחבירו חלק בה שהרי חזרו ונשתתפו בכל ע''מ מכיון שכבר נפטר אותו חלק הקציר שבתחלה שהניח חובת הפאה בקמה שוב א''צ להפריש על החלק הזה ואין חיוב פאה אלא על חלק הקמה שנקצרה בסוף:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא לֹא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֶלָּא מִשּׁוּם הֶבְקֵר. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בְּעִי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְהֶבְקֵר חַייָב בְּפֵיאָה. אָמַר לָהֶן בְּזָכָה בָהֶן אַחַת אַחַת. וְהָתַנִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִתְקַייְמוֹת לוֹ בִּמְרוּבָּה מִתְקַייְמוֹת בְּמוּעָט. הֲוֵי לֵית טַעֲמָא דְּלָא מִשּׁוּם מַכְנִיסוֹ לְקִייוּם.
Traduction
Selon R. Jacob bar Aboun au nom de R. Hanina, R. Yossé ne les dispense de l’obligation de la pea que parce que ces sortes d’oignons sont abandonnés à tout venant. (Pourquoi donc, selon les sages, la pea est-elle due?) C’est que, lui fut-il répondu, il s’agit du cas, où après l’abandon, on les aurait repris successivement. (En ce cas, selon les autres sages (178)Comp. Babli, Nedarim 43b., l’obligation de la pea subsiste). Mais, lui objectèrent les sages, s’il est vrai qu’on ne les garde pas longtemps, on les conserve du moins un peu; donc, le motif de dispense de l’obligation de la pea, selon lui, ne subsiste que parce qu’on les rentre peu pour les mettre de côté (selon les sages, au contraire, l’obligation existe en ce cas; ce n’est pas à cause de l’abandon, selon l’avis de R. Hanina, que R. Yossé les dispense de la pea).
Pnei Moshe non traduit
לא א''ר יוסי. לפוטרן אלא משום הפקר דהואיל ועושין כן במיעוט מהבצלים אינו מקפיד עליהן ומפקירן והפקר הוא פטור מן הפאה כדתנן בפ''ק:
והבקר חייב בפאה. בתמיה ולטעמיה דר' יעקב אליבא דר' יוסי פריך דא''ה מ''ט דת''ק דמחייב וכי הפקר חייב בפאה.
אמר להן הכא במאי עסקינן בזכה בהן אחת אחת אחר ששתלן וגלי דעתיה דלא הפקירן:
והתני. בברייתא אע''פ וכו' דברי חכמים הן שהשיבו לר' יוסי דאע''פ שאינן מתקיימות לו במרובה כלומר שהרוב מהבצלים לאכיל' הן ומכניסן לקיום והמועט מהן שותלן לזריעה כדאמרינן בהלכה דלעיל ואף שאלו אין מתקיימות לו ברוב מן הבצלים מ''מ מתקיימות לו במועט ומכניסן לקיום קרינן להו:
הוי לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום. אלמא דאין הטעם לת''ק אלא משום דמכניסו לקיום ואף שהן החלק המועט ולר' יוסי כיון דרובא דבצלים לאכילה הוא שמכניסן לקיום לא חייש לחלק המועט לחייבן גם אותן בפאה ואין הטעם משום הפקר:
בספרי הדפוס כתוב כאן קצר חצי שדה כו' וטעות הוא ולהלכה דלקמן הוא דשייכא:
הַמֵּידָל נוֹתֵן מִן הַמְשׁוּאָר עַל מַה שֶׁשִּׁייֵר. תַּנִּי אָמַר רִבִּי יוּדָה בְּמַה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמֵידַל לְשׁוּק אֲבָל בְּמֵידַל לְבַיִת נוֹתֵן מִן הַמְשׁוּאָר עַל 15b הַכֹּל. אֲמַר רִבִּי זְעִירָא הָדָא דְּתֵימָא בְּשֶׁעִיבָּה עַל מְנָת לְהַדֵּל. אֲבָל אִם עִיבָּה עַל מְנָת שֶׁלֹּא̇ לְהַדֵּל לֹא סוֹף דָּבָר לְבֵיתוֹ אֶלָּא אֲפִילוּ לְשׁוּק נוֹתֵן מִן הַמְשׁוּאָר עַל הַכֹּל.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
המידל וכו'. דקתני במתני' דמה שהוא מדל פטור מן הפאה ואינו נותן מן המשואר אלא על מה ששייר:
תני. בתוספתא שם עלה אר''י בד''א במדל לשוק ע''מ למכרם בשוק אבל במדל ע''מ להכניסן לבית דהשתא מה שהוא מדל ג''כ להכניסו לקיום הוא צריך להפריש מן המשואר על הכל:
הדא דתימא. הא דמחלקינן במדל בין לשוק ובין לבית דוקא בשעיבה על מנת להדל. כלומר אם התחיל להדל ולעקור מצד אחד והשאר שעדיין לא הידל לא היה דעתו להניח כך מעובה ומרוצף אלא מה שעיבה והניח עכשיו כן דעתו הוא על מנת להדל אח''כ גם מאותו הצד שהניח מעובה אז הוא פטור מה שהוא מדל לשוק:
אבל אם עיבה על מנת שלא להדל. אם מה שהידל רק מצד אחד וצד השני עיבה. כלומר שהניחו מעובה על מנת שלא להדל ממנו.
לא סוף דבר לביתו וכו'. לאו דוקא בשהוא מדל לצורך להכניס לבית אלא אם למכרן בשוק צריך שיפריש פאה מן המשואר על הכל ואף על מה שהידל דאין דין המדל לפוטרו מן הפאה אלא בשהידל מקומות מקומות מעט מכאן ומעט (מכאן) דאז נראה שאינו עושה כך אלא לתקנת המשואר שלא יהא מעובה ורצוף ויגדל בריוח אבל אם אינו מדל אלא מצד אחד והשאר מניחו מעובה אין זה לתקנת הנשאר אלא כהתחלת הקצירה הויא ולפיכך לעולם הוא ניתן מן המשואר על הכל.
Peah
Daf 16a
משנה: הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ נוֹתֵן פֵּיאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁלֹּא שִׁייֵר בַּעַל הַשָּׂדֶה אֲבָל אִם שִׁייֵר שָׂדֵהוּ הוּא נוֹתֵן פֵּיאָה לַכֹּל.
Traduction
Celui qui vend des arbres séparés dans son champ fera donner la pea pour chacun d’eux (180)Bien entendu à la charge de l'acquéreur. Voir (Hulin 138a).. Toutefois, dit R. Juda, cela n’a lieu que si le propriétaire n’a pas gardé un seul arbre; mais s’il y a un reste, une pea seule suffit pour le tout.
Pnei Moshe non traduit
מתני' המוכר קלחי אילן בתוך שדהו. קלחי האילן הם שרשי הצמחים ומחוייבין בפאה ואינם אילן והקרקע לא מכר לו נותן הלוקח פאה מכאו''א:
א''ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה. מן אותה השדה לעצמו:
אבל אם שייר בעל השדה. והיינו לאחר שהתחיל לקצור את שדהו מכר המקצת ושייר מקצת השדה לעצמו:
הוא נותן פאה לכל. דמכיון שהתחיל לקצור חל חיובא דפאה עליו ואם לא היה משייר לעצמו כלום היה החיוב ביד הלוקח כדתנן לעיל סוף פ''ב קצר חציה ומכר חצייה הלוקח הוא נותן פאה לכל אבל הכא שהתחיל לקצור ושייר המקצת לעצמו חיוביה בידיה דהמוכר הוא והוא נותן פאה לכל ורבי יהודה לפרש הוא בא וכן הלכה:
הלכה: עַד כְּדוֹן כְּשֶׁהִתְחִיל לִקְצוֹר וַאֲפִילוּ לֹא הִתְחִיל לִקְצוֹר. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא לָקַח גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אִם שִׁייֵר הַמּוֹכֵר הַמּוֹכֵר חַייָב וְאִם לָאו הַלּוֹקֵחַ חַייָב. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא. שַׁנְייָא הִיא תַּמָּן בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִגְזוֹז בֵּין שֶׁלֹּא הִתְחִיל לִגְזוֹז. וְכֹא לָא שַׁנְייָא בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִקְצוֹר בֵּין שֶׁלֹּא הִתְחִיל לִקְצוֹר.
Traduction
Jusqu’ici nous savons (par l’avis de R. Juda) ce qu’il y a à faire lorsque la récolte a déjà été faite (en cas de récolte avant la vente des arbres, il faut une seule pea pour tout); mais, si ce n’est pas encore commencé, quel sera la règle? On peut la déduire de ceci: si quelqu’un achète à son prochain la tonte des brebis, au cas où le vendeur en garde un peu pour lui, celui-ci est tenu de remettre toute la part due légalement (181)Les prémices de la tonte étaient sacrées et remises au sacerdote, (Dt 18,4). Voir Hulin 138a,. Si le vendeur n’en garde pas, l’acquéreur est soumis à l’obligation (là on ne distingue pas entre le principe et le fait accompli, et l’on ne s’inquiète pas de la question de savoir si la tonte a commencé ou non; il doit en être de même ici). Aussi, R. Jérémie dit au nom de R. Yohanan que cet enseignement doit être conforme à l’avis de R. Juda (puisqu’il subordonne ici l’obligation à la question de reliquat). Or, y a-t-il là une distinction, et se préoccupe-t-on de la question de savoir s’il y a eu un commencement de tonte ou non? De même ici, on ne met pas en question le point de savoir si la récolte a été commencée ou non (et, selon R. Juda, le vendeur doit toute la pea).
Pnei Moshe non traduit
גמ' עד כדון כשהתחיל לקצור. עד כאן לא שמענו דבששייר בעל השדה מקצת לעצמו דהמוכר הוא שצריך ליתן פאה לכל אלא בשהתחיל הוא לקצור דאז מסתברא דחיובא עליה רמיא דכתיב ובקצרכם מכיון שהתחיל לקצור מתחייב בפאה והואיל ושייר לעצמו חיובא גבי דידיה הוא:
ואפי' לא התחיל לקצור. בעיא היא אי נימא דמחייב ר' יהודה להמוכר בששייר לעצמו ואפי' לא התחיל הוא לקצור אלא הלוקח הוא שקצר בתחלה לחלקו אשר לקח:
נשמעינה מן הדא. דתנן בפ' ראשית הגז הלוקח גז צאנו של חבירו שמכר לו כשהוא מחובר לצאן כדי לגוזזו אם שייר המוכר מקצת מן הגיזה לעצמו המוכר חייב הוא בראשית הגז גם על חלקו של הלוקח ואם לא שייר הלוקח הוא שחייב:
ר' ירמיה. וקאמר עלה ר' ירמיה בשם ר' יוחנן דר' יהודה דמתני' הוא דס''ל דכל היכא דשייר המוכר מקצת לעצמו חיובא עליה דידיה הוא דרמי:
שנייא היא תמן וכו'. והשתא וכי שניא היא תמן בין שהתחיל המוכר לגזוז או לא בתמיה דמהיכי תיתי לחלק כן התם שהרי אף שהתחיל לגזוז מקצת מן הצאן לא רמי חיובא עליה בכוליה עדריה עד שיגזוז אותן אלא ודאי דאין חילוק בין התחיל לגזוז ובין לא התחיל כששייר הוא חיובא גבי דידיה הויא:
מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָה. מִשּׁוּם דְּחוֹבַת קְצִיר בְּקָמָה אוֹ מִשּׁוּם דַּהֲוֵּי כְּמוֹכֵר לוֹ חוּץ מֵחוֹבָתוֹ. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא לָקַח גֵּז צֹאן חֲבֵירוֹ אִם שִׁייֵר הַמּוֹכֵר הַמּוֹכֵר חַייָב וְאִם לָאו הַלּוֹקֵחַ חַייָב. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא. אִית לָךְ לְמֵימַר תַּמָּן שֶׁחוֹבַת קְצִיר בְּקָמָה לֹא מִשּׁוּם דְּמוֹכְרוֹ לוֹ חוּץ מֵחוֹבָתוֹ. וְכֹה בְּמוֹכְרוֹ חוּץ מֵחוֹבָתוֹ.
Traduction
Quel est le motif de l’opinion de R. Juda? Est-ce que l’obligation de la pea qui incombe à la moisson retombe sur les épis adhérents à la terre (182)Ci-dessus (2, 7)? Ou bien le vendeur est-il censé ne céder que l’objet de la vente, sans y comprendre la part d’obligation afférente d’ordinaire à l’acquéreur et dont il se charge? On peut résoudre la question d’après l’enseignement précité: si quelqu’un achète à son prochain la tonte des brebis, au cas où le vendeur en garde un peu pour lui, celui-ci est tenu de remettre la part due légalement; si le vendeur n’en garde pas, l’acquéreur est soumis à l’obligation. Or, R. Jérémie dit au nom de R. Yohanan que ceci est conforme à l’avis de R. Juda; et là, y a-t-il lieu de dire qu’il a pour motif, non que l’obligation de la pea qui incombe à la moisson retombe sur les épis encore debout (qu’il faut la fin), mais parce que le vendeur est censé céder seulement l’objet de la vente, sans y comprendre la part d’obligation afférente à l’acquéreur (ce qui est inapplicable à la tonte)? Donc, ici, on appliquera le même raisonnement.
Pnei Moshe non traduit
וכא. וא''כ הכא נמי לא שניא בין שהתחיל לקצור או לא דהא ר''י מוקי לההיא מתני' דראשית הגז כר''י אלמא חד דינא אית להו:
מאי טעמא דר' יודה השתא בעי הואיל ולר' יודה לעולם בשיורא ביד הבעל השדה תלינן ומ''ט אי דטעמיה משום דחובת הקציר בקמה הנשארת בידו היא כדכתיב לא תכלה פאת שדך או דטעמי' הוי משום דכמוכר להלוקח חוץ מחובתו דפאה והיא נשארת עליו וקאמר דנשמעינה להדא ג''כ מהאי מתניתין לקח גז צאנו וכו' דמוקי לה ר''י כר' יהודה דהכא וכי אית לך למימר דתמן שחובת קציר בקמה כלומר וכי בראשית הגז חיובא תלי בהגיזה הנשארת לבסוף ודאי לא וע''כ דלאו טעמיה אלא משום דמכר לו חוץ מחובתו והכא נמי מהאי טעמא הוא דבטל השדה מיחייב בששייר מקצת לעצמו דהוי כמכר לו חוץ מחובתו:
16a אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן קָצַר חֲצִי שָׂדֶה וְקָצַר חֲצִי חֶצְייָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לִקְצוֹר אֶת הַשְּׁאָר עַד שֶׁקָּצַר כּוּלָּהּ מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאֶמצָעִייִן וּמִן הָאֶמצָעִייִן עַל הָרִאשׁוֹן. וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָרִאשׁוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָֽיְתָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת חֶצְייָהּ הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְחֶצְייָהּ לֹא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְלֹא הִסְפִּיק לִקְצוֹר חֲצִי חֶצְייָהּ עַד שֶׁהֵבִיאָה כוּלָּהּ שְׁלִישׁ מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאֶמצָעִייִם וּמִן הָאֶמצָעִייִם עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָרִאשׁוֹן.
Traduction
R. Yohanan dit en général: si quelqu’un, se proposant de récolter la moitié du champ, n’a coupé que la moitié de cette moitié, puis, au moment d’achever la récolte du reste (le 2ème quart), il cueille (par mégarde) le champ entier, il peut bien prélever la pea soit du commencement ou d’une extrémité pour la part du milieu, soit de celle du milieu pour une partie extérieure mais non d’une ligne extérieure pour une autre extérieure du côté opposé. R. Josué b. Levi dit: si l’on a un champ dont la moitié est déjà parvenue au tiers de sa croissance, mais l’autre moitié ne l’est pas encore, et qu’avant d’avoir récolté une partie de la première moitié le tout est parvenu au tiers (ce qui entraîne le devoir de pea), on peut prélever la pea en prenant sur la première partie pour celle du milieu, ou de celle-ci pour la premier partie, mais non d’une extrémité sur une autre extrême (non encore soumise par la pea).
Pnei Moshe non traduit
א''ר יוחנן קצר חצי שדה וכו'. כלומר דר' יוחנן בא להשמיענו ג''כ שדין הצירוף כעין הא דריב''ל לקמן אלא דר' יוחנן מיירי בשנגמרה התבואה לגמרי במה שקצר ודריב''ל בשהביאה שליש וה''פ להא דר' יוחנן:
קצר חצי שדה. לאותה התבואה שנתבשלה ונגמרה וכגון שלא נגמר בתחלה אלא חצי השדה ואח''כ כשהתחיל לקצור וקצר חצי חציה מהחצי שהיה נגמר ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצר כולה. כלומר מה שאמרנו קצר חצי השדה לא שכבר קצר לאותו חצי אלא שקצר חצי החצייה בלבד ולא הספיק לקצור את השאר והיינו חצי חצייה השני עד שקצר כולה כלומר עד שנתבשלה התבואה מכל השדה וקצר כולה:
מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון. אותה חצי חציה שקצר בראשון עם חצי חצייה השני מצטרפין לפאה אחת וקורא אותה אמצעיים מפני שלא הספיק לקוצרה עד שנגמרה כל השדה וקמ''ל דאע''פ שלא גמר לקצור כל אותה חצי השדה כאחת אפ''ה אלו החצי חצייה מצטרפין הן שהרי היו עומדות לקצרן כאחת אלא שלא הספיק לקצור עד שנתבשלה כל התבואה של השדה כולה.
ואינו מפריש מן הראשון על הראשון. מן חצי חצייה שקצר בתחלה על חצייה האחרון שקצר לבסוף אינו מפריש וקורא אותן ראשון כמו מן הקצה אל הקצה דהנקצר בתחלה והנקצר בסוף שניהם ראשי השדה הן ואותן אין מצטרפין לפאה להיות מפריש מזה על זה משום דבשעה שקצר חצי חצייה שבתחלה עדיין לא נגמרה התבואה שבחצי האחרון ולפיכך אין מצטרפין:
א''ר יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת וכו'. דברי ריב''ל הן מתפרשין כעין הא דר' יוחנן ומוסיף הוא לענין דינא דאלו ר' יוחנן לא קאמר אלא בשנגמרה התבואה של חצי השדה ועומדת להקצר וריב''ל קאמר דאפי' בשהביאה שליש בלבד נמי דינא הכי שאם לא הספיק לקצור חצי חצייה של חצי השדה שהביאה שליש עד שהביאה כל השדה כולה שליש מפריש מן חצי חצייה הראשון על השני שנקרא אמצעיים וכן להיפך דאותן הן שמצטרפין לפאה אחת אבל לא מן הראשון על הראשון שבשעה שהביא שליש אותה חצי חצייה הראשון עדיין חצי האחרון לא הביא שליש ואינן מצטרפין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source